חומרים מסוכנים

השימוש בחומרים רבים, כרוך בסיכון מסוים ליצירתם של אירועי חירום בהם קיימת סכנה ממשית לבני אדם ולרכוש. נהוג לסווג את כלל החומרים הללו כ"חומרים מסוכנים". מהבחינה החוקית, מוגדרים ה"חומרים המסוכנים" בהתאם למוגדר בחוק החומרים המסוכנים. עם זאת, לא מן הנמנע כי קיימת סכנה גם בשימוש של חומרים אשר אינם מוגדרים במסגרת החוק, כך שמומלץ לבחון כל מקרה לגופו, תוך כדי נקיטת האמצעים הדרושים במידת הצורך. הטיפול בחומרים מסוכנים מוסדר בחוק במסגרת "היתר הרעלים" אשר כל עוסק בחומרים מסוכנים חייב בו וב"תיק המפעל" אשר מפעלים מסוימים חייבים לו, במסגרת חוק רישוי עסקים (ראה פירוט בפרק השירותים). מגוון החומרים המסוכנים הקיימים כיום הנו עצום וכולל חומרים טהורים, תרכובות ותערובות, כאשר הסיכון הנובע מכל אחד מהם הנו ספציפי. לפיכך, לימוד פרטני של תכונותיו הכימיות, הפיזיקאליות והביולוגיות (במקרה של חומרים מסוכנים ביולוגיים), מהווה תנאי מקדים לגיבושה של כל תכנית טיפול פרטנית בחומרים מסוכנים.עם זאת, כקירוב ראשון לנוהלי הטיפול הנדרשים, נהוג לסווג את החומרים המסוכנים ל – 9 קבוצות סיכון.

קבוצה 1 – חומרי נפץ.

קבוצה 2 – גזים.

קבוצה 3 – נוזלים דליקים.

קבוצה 4 – מוצקים דליקים, חומרים המתלקחים ספונטנית.

קבוצה 5 -  מחמצנים ועל תחמוצות אורגניות.

קבוצה 6 – חומרים רעילים ומדבקים.

קבוצה 7 – חומרים רדיואקטיביים.

קבוצה 8 – חומרים קורוזיביים.

קבוצה 9 – חומרים מסוכנים שונים.

בד"כ נהוג לחלק חלק מהקבוצות גם חלוקת משנה כגון קבוצה 2.2 אשר מוגדרת כקבוצת הגזים הלא דליקים ולא רעילים, בשונה מקבוצה 2.3 אשר הנה קבוצת הגזים הרעילים וקבוצה 2.1 של הגזים הדליקים. חלוקה דומה, אם כי מפורטת פחות של החומרים המסוכנים, הנה בהתאם לקוד החירום אשר הנו צירוף אותיות ומספרים, אשר בהתאם להם, ניתן לקבוע את חומר הכיבוי ואמצעי המיגון הנדרשים, כמו גם באם נדרש פינוי מיידי מזירת האירוע. מטרתן של שתי שיטות סיווג אלו, הנה חלוקה ראשונית של החומרים המסוכנים לקבוצות בעלי תכונות דומות וכנגזרת מכך, דפוס פעולה דומה בעת אירועי חומרים מסוכנים. יתרונן הגדול של שיטות אלו, הנה היכולת להציג על אריזת המוצר קוד או סימול פשוט, אשר קושר את המוצר לדפוס פעולה מוגדר, אשר במקרים רבים יכול לצמצם את השפעתה של תקרית החומ"ס במידה ניכרת. בשל פשטותן של שיטות אלו, ניתן ללמדן היקפי משתמשים נרחבים (עובדי ייצור, נהגים, כוחות חירום אשר אינן יעודיים לחומ"ס), אשר אינם בהכרח בעלי הרקע וההשכלה המתאימה על מנת להבין לעומקם את התהליכים הכימיים והפיסקאליים המתרחשים בעת התקרית. שיטת סימון מקובלת נוספת הנה מספר האו"ם. שיטה זו קושרת חומר מסוים או קבוצת חומרים לדפוס פעולה נדרש בעת אירוע, באמצעות הגדרת מספר לכל חומר המקשר בינו לבין כרטיס פעולה קצר ומוגדר היטב. שיטה זו מהווה שיטת ביניים בין השיטה הכללית ביותר של קוד החירום ו/או קבוצות הסיכון, לבין שיטת הפעולה הפרטנית. במפעלים רבים, פרט לקטלוג החומרים המסוכנים בהתאם לשיטות הקטלוג המקובלות אשר הוצגו לעיל או שיטות דומות להן, לצד סימון החומרים המסוכנים והכשרת כלל אוכלוסיית המפעל לטיפול בסיסי באירועי חומרים מסוכנים, מגובשת תכנית טיפול פרטנית בחומרים מסוכנים. תכנית זו מגובשת על ידי מומחים בתחום מתוך המפעל או מחוצה לו. תכנית זו, כוללת ניתוח פרטני של השפעותיהם הפוטנציאליות של החומרים השונים בהתאם לשיטת האחסון והשימוש הספציפית למפעל, תכונותיו הייחודיות של החומר, הסתברות התרחשות האירועים השונים ועוד. במסגרת תכנית זו, נעשה בד"כ שימוש בכלים ממוחשבים לצורך ניתוח השפעותיהם הפוטנציאליות של אירועים שונים כפיצוץ ענן חומרים רעילים, ברכת אש, ענן חומר דליק, ענן חומר רעיל ועוד. סיכומה של בדיקה פרטנית זו מסוכם בד"כ בתיק המפעל ו/או בסקר סיכונים (ראה פרק השירותים).